הוא חזר מבית הספר ואמר "קראו לי שמן": ארבעה צעדים לתגובה

שתיים וחצי, הדלת נפתחת. הוא בן שמונה, התיק עדיין על הגב, והפנים אדומות. אתם שואלים "מה קרה?", והוא פורץ בבכי. בין היבבות אתם מצליחים להבין חלקי משפטים: "בהפסקה... כולם צחקו... קראו לי שמן... ואחד דחף אותי".

ובתוככם, תוך שנייה, מתעוררת סערה. כעס על הילדים האלה. פחד, כי אתם יודעים איך זה מרגיש. אולי גם משפט שקט ומכוער שעולה מאיפשהו: "אם רק היה קצת פחות...". ואתם עומדים מולו, ויש לכם אולי עשר שניות לבחור מה לעשות.