המשפט שנאמר מאהבה ונוחת ככאב: על הגברת כאב

בארוחת החג, כשכולם קמים מהשולחן, אבא מתיישב ליד הבת בת השתים עשרה ואומר לה בשקט, כמעט ברוך: "את יודעת, חבל. יש לך פנים כל כך יפות". הוא מתכוון לעודד. להגיד לה שהוא רואה אותה, שיש בה משהו מיוחד, שאולי אם רק תשים לב... היא מהנהנת, מחייכת חיוך קטן, וכעבור כמה דקות נעלמת לחדר השירותים. בלילה, בבית, היא עומדת מול המראה הרבה זמן. המשפט ממשיך להתנגן בראש שלה, אבל במילים אחרות: הגוף שלך מקלקל את מה שיפה בך.

בספר "הגורילה שבמטבח" גרישה ואיימי משקיט מספרים על מטופלת ותיקה של גרישה, אישה שעברה ניתוח בריאטרי, שאמרה לו פעם: "כל כך הרבה כאב היה נחסך ממני אם מישהו היה מכוון את אמא שלי. היא פגעה בי, ואני יודעת שזה היה מכוונה טובה". חלק גדול מהפרק על מנגנוני התגובה נולד מהמשפט הזה.