קינוח אחרי כל ארוחת ערב: לשבור את האוטומט, לא את המתוק

הצלחת עוד לא פונתה, ובן העשר כבר עומד ליד המקפיא. "מה יש לקינוח?" זה קורה כל ערב, כמו שעון. הוא שולף ארטיק, אוכל אותו בעמידה ליד הדלפק בשתי דקות, ואז חוזר לחדר. גם בערבים שבהם הוא אמר שהוא "מפוצץ", גם כשהארוחה הייתה גדולה, גם כשהוא בכלל לא שם לב מה הוא אוכל. כשאבא שאל פעם אם הוא באמת רוצה, הוא הסתכל עליו בפליאה: "מה זאת אומרת? זה קינוח."

הורים רבים מזהים את התמונה הזאת. הקינוח כבר לא החלטה, הוא חלק מהארוחה, כמו לקום מהכיסא. ואין בזה שום דבר מביש. ככה נבנים הרגלים. אבל כשמתוק נאכל באוטומט, הוא מגיע עם כל החסרונות שלו, ובלי אף אחד מהיתרונות.