לאכול שוקולד בלי להתנצל: מה הילדים לומדים מההנאה שלנו

שבת אחר הצהריים. אמא חותכת לעצמה פרוסה מעוגת השוקולד שהשכנה הביאה. היא לוקחת ביס, ואומרת, כמעט בלי לשים לב: "אוף, אני לא צריכה את זה. מחר אני חוזרת לאכול נורמלי." אחר כך היא לוקחת עוד ביס, ועוד אחד, בעמידה, מהר, כאילו מישהו עלול לתפוס אותה. ובת האחת עשרה, שיושבת על הספה, מסתכלת. בפעם הבאה שהיא תאכל עוגה, היא כבר תדע איך עושים את זה: מהר, באשמה, עם התנצלות.

רובנו גדלנו על המשפטים האלה. "אני חזירה." "רק ביס." "מחר דיאטה." "אני אשרוף את זה בחדר כושר." הם יוצאים לנו כמעט באופן אוטומטי. ואנחנו לא שמים לב כמה מקשיבים לנו.