"לא זורקים אוכל": הכלל שירשנו ומה עושים איתו היום

הפעוט בן השנתיים וחצי אוכל שלושה ביסים של פסטה, ואז דוחף את הצלחת ומעיף חתיכה אחת לרצפה, בצחוק. אבא מרגיש חום עולה בגוף, חזק יותר ממה שהסיטואציה מצדיקה. "לא זורקים אוכל! אוכלים הכול!", הוא אומר בקול, לוקח את הכפית ומקרב עוד ביס לפה של הילד. הפעוט מסובב את הראש ומתחיל לבכות. אחר כך, כשהכול נרגע, אבא נזכר במטבח של סבתא שלו. סבתא שעברה את המלחמה, ושאצלה לא השאירו פירור על הצלחת. אף פעם.

בספר "הגורילה שבמטבח" גרישה ואיימי משקיט מספרים על אבא שגדל בבית של ניצולי שואה, בית עם כללים ברורים מאוד לגבי ארוחה: יושבים, אוכלים, מסיימים, לא זורקים. כשהוא ראה את הבן שלו אוכל בעמידה ליד המקרר, משהו בו התפוצץ, "לא בהחלטה". ובפגישה, כשסיפר על זה, הוא עצר באמצע משפט ואמר בשקט: "אני נשמע בדיוק כמו אבא שלי. ונשבעתי שלא".