ליל הסדר והדודה שמעירה: להכין את עצמכם ואת הילדה

ליל הסדר אצל המשפחה המורחבת. שולחן ארוך, עשרים איש, שירים ורעש. כשמגיע המרק, הדודה מסתכלת על בת השתים עשרה ואומרת בחיוך גדול: "וואו, גדלת! אולי תוותרי השנה על הקניידלך, מותק? חבל, את כל כך יפה". כמה אנשים צוחקים במבוכה. הילדה מניחה את הכף, ולשארית הערב היא יושבת עם הטלפון מתחת לשולחן ולא אוכלת כמעט כלום. אמא, מהצד השני של השולחן, קופאת. היא רוצה להגיד משהו, ולא יודעת מה.

בספר "הגורילה שבמטבח" גרישה ואיימי משקיט כותבים שהמשפטים הכי כואבים הם אלה שנאמרים על ידי מי שאמור להיות שם בשבילנו: דודים, אחים, סבים וסבתות. והם מסבירים מאיפה זה מגיע. המסרים שמתמקדים במשקל מחלחלים שנים מהמערכות הגדולות, החינוך, המדיה, החברה, אל המשפחה המורחבת. כולנו גדלנו במים האלה. הדודה לא מתכוונת לפגוע. היא חוזרת על מה ששמעה כל חייה.