סבא והסוכריות בכיס: לתת לסבים ערוץ אהבה חדש

בכל יום שלישי סבא אוסף את בת החמש מהגן. זה הרגע שהיא מחכה לו כל השבוע. היא רצה אליו בשער, קופצת עליו, ושואלת עוד לפני "שלום": "מה הבאת לי?". סבא מחייך ומוציא מהכיס סוכרייה, לפעמים שתיים. "זה הסוד שלנו", הוא אומר. כשההורים ביקשו ממנו בעדינות להפסיק, הוא נעלב עמוקות: "מה, גם לי אסור לפנק את הנכדה שלי? מה כבר נשאר לי?".

כדי להבין את העלבון, כדאי לשאול מה הסוכרייה הזאת אומרת לו. לא פעם, אצל סבים, הפינוק הוא הרבה יותר מסוכר. הוא זיכרון מילדות שבה ממתק היה אוצר נדיר. הוא תחושה של משמעות: יש משהו שרק אני נותן לה. הוא ההוכחה שהוא עדיין חשוב, שמחכים לו בשער. בספר "הגורילה שבמטבח" גרישה ואיימי משקיט כותבים שאצל מאכילנים מקורבים ההאכלה יושבת על תמה עמוקה של נתינה ושל זהות, ושלכן הדפוס לא ייעלם ממשפט אחד.