חתונה, בופה ובר קינוחים: להישאר קשובים לגוף באירוע גדול

חתונה של בן דוד. אולם גדול, בופה ארוך, ובר קינוחים שנפתח בעשר. בן השלוש עשרה חוזר לבופה בפעם הרביעית. אמא, מהשולחן, סופרת. היא זוכרת היטב את החתונה הקודמת: שם היא אמרה לו "די, מספיק", מול בני הדודים, והוא לא דיבר איתה כל הדרך הביתה. הפעם היא מתאפקת, אבל הגוף שלה דרוך, והיא לא נהנית מאף ריקוד.

לפני שעוסקים בבופה, שווה לשאול שאלה אחרת: איך מרגיש נער בן שלוש עשרה בחתונה? לעיתים קרובות התשובה היא "לא בנוח". הוא כבר לא ילד שרץ על רחבת הריקודים, ועוד לא מבוגר שיושב ומדבר. בני הדודים בגילו אולי לא שם, או עסוקים בטלפונים. ובתוך כל זה, הבופה הוא מקום לגיטימי להיות בו. יש מה לעשות עם הידיים, יש סיבה לקום מהשולחן. בספר "הגורילה שבמטבח" גרישה ואיימי משקיט מתארים את הקושי החברתי כאחת הגורילות השכיחות והמוסתרות ביותר. לפעמים, הסיבוב הרביעי לבופה הוא בעצם חיפוש אחר מקום.