כשהאוכל הוא החבר הכי זמין: בדידות בגיל ההתבגרות

כבר כמה חודשים שזה ככה. בן השלוש עשרה חוזר מבית הספר, אומר "היי" חטוף ונעלם לחדר. בערב הוא יוצא רק כדי למלא צלחת, וחוזר פנימה. בבוקר אתם מוצאים על השולחן שלו שתי צלחות, קערה עם שאריות של דגנים ושקית חטיף ריקה. הוא מדבר עם מישהו באוזניות, משחק, צוחק לפעמים. אבל כשאתם שואלים על חברים מהכיתה, הוא מושך בכתפיים: "אין לי כוח אליהם."

קל מאוד להתמקד בצלחות. הן מעצבנות, הן מבלגנות, והן מרגישות כמו סימן לכך שמשהו בהרגלי האכילה יצא משליטה. אבל כדאי לשאול שאלה אחרת: מה הצלחות האלה עושות בשבילו?